הסיפור על תרופה שהפכה לממרח אהוב
קשה לדמיין היום מטבח אמריקאי שאין בו צנצנת חמאת בוטנים.
עוד יותר קשה להאמין שהממרח הזה, שמרגיש כל כך יומיומי ופשוט,
בכלל לא התחיל כמוצר קולינרי, אלא כפתרון רפואי למי שלא יכלו ללעוס או לאכול מוצקים.
וכמו הרבה סיפורים בעולם המזון, גם כאן הכול מתחיל אצל תרבויות עתיקות שרק רצו מזון מזין וקל להכנה.
המאיה והאצטקים היו הראשונים שהפכו את הבוטן למרכיב משמעותי במטבח שלהם. הבוטן עצמו הגיע מדרום אמריקה, ומשם עלה צפונה למרכז אמריקה ולמקסיקו. בני המאיה גידלו אותו, קלו אותו, שמרו אותו במאגרים, וטחינה ידנית על אבן שחיקה הפכה אותו למחית גסה, פירורית, מלאה גושים. לא משחה ולא ממרח,אלא חומר גלם פשוט, מזין, עשיר בשומן טבעי.
גם האצטקים, מאות שנים אחר כך, שילבו בוטנים טחונים במנות ובתערובות מזון. כשחושבים על זה, הם יצרו למעשה את הגרסה העתיקה ביותר של חמאת הבוטנים..
סוף המאה ה־19 בארצות הברית היה זמן שבו רופאים ניסו לפתור בעיות תזונה בסיסיות. מטופלים שאיבדו שיניים, אנשים שלא יכלו ללעוס, חולים שלא יכלו לאכול מוצקים – כולם היו זקוקים למזון עשיר, מזין וקל לעיכול.
כאן בדיוק מופיע ד"ר ג'ון קלוג, האיש שמאוחר יותר ימציא גם את הקורנפלקס. הוא חיפש מזון שיעניק חלבון ואנרגיה בלי מאמץ לעיסה, וב־1895 רשם פטנט על מוצר רפואי חדש: מחית בוטנים. עבורו זו לא הייתה "חמאת בוטנים" ולא ממרח לטוסט של בוקר. זו הייתה תרופה, חלק מטיפול.
כדי להכין אותה, קלוג לא השתמש במכונות מודרניות. הוא בישל את הבוטנים במשך שעות כדי לרכך אותם, ייבש אותם, ואז הכניס אותם למכונת טחינה ידנית עם שני גלילי מתכת. כשהיד הסתובבה – הגלילים הסתובבו אחד מול השני והבוטנים נמעכו ביניהם. התהליך יצר שני מוצרים שונים: מצד אחד קמח בוטנים יבש ובהיר, ומצד שני משחה שומנית וגסה. שום דבר מזה לא נראה כמו חמאת הבוטנים שאנחנו מכירים היום. המרקם היה מתפורר, אוורירי, מלא גושים, והרבה יותר דומה למה שהמאיה והאצטקים יצרו, רק בגרסה רפואית מודרנית יותר.
למרות שקלוג נחשב לאב הרפואי של חמאת הבוטנים, הוא לא היה הראשון שניסה ליצור "חמאות אגוזים". כבר באמצע המאה ה־19 הופיעו בארצות הברית מתכונים לחמאות אגוזים בספרי רפואה טבעית ובאקדמיות לבישול. מה שייחד את קלוג היה שהוא נתן לכל זה מסגרת ברורה:רשם פטנט, תהליך ייצור, מטרה רפואית, שימוש קליני. הוא היה הראשון שהפך את הרעיון ממחשבה למוצר.
ואז הגיע הרגע ששינה הכול. בשנת 1904 נערכה התערוכה העולמית למזון,ושם נמכרה חמאת בוטנים לראשונה לקהל הרחב – לא כמוצר רפואי,אלא כמאכל. מי שטעם – התאהב. פתאום זה לא היה "מזון למטופלים", אלא משהו טעים, חמאתי, עם ארומה ורכות. זה היה הרגע שבו חמאת הבוטנים עזבה את המרפאה ונכנסה למטבח.
השינוי הגדול הבא הגיע בשנת 1922, כשהמהנדס ג'וזף רוספל פיתח שיטה שמנעה מהשמן להיפרד מהחלק המוצק. פתאום החמאה הייתה יציבה, נמרחת, חלקה הרבה יותר. חברת Skippy אימצה את התהליך בעשור שלאחר מכן, וב־1932 הציגה את הגרסה המוכרת לנו , קרמית, אחידה, מושלמת לכריכים ולממתקים.
מלחמת העולם השנייה רק חיזקה את מעמדה. חמאת בוטנים נכנסה לאריזות המזון של החיילים האמריקאים משום שהייתה מזינה, לא התקלקלה בקלות, לא דרשה קירור, והעניקה הרבה אנרגיה ביחס לנפח. אחרי המלחמה היא כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית.
והיום? חמאת הבוטנים כבר לא תרופה, ולא טקס עתיק של מטחנות אבן. היא חלק מהקולינריה המודרנית ,נמצאת בעוגיות, בפאדג’, בשייקים, בטופי, בשילובי שוקולד־בוטנים.
גם אני הכנתי במפעל הקטן שלי ממתקים משולבים עם חמאת בוטנים:פאדג,ממתק שוקולד,טופי.
אבל הסיפור של החמאה מזכיר לי ולכולנו משהו עמוק על עולם המזון: הרבה רעיונות גדולים מתחילים מצורך. לפעמים זה צורך רפואי, לפעמים טכנולוגי, לפעמים מסחרי ולפעמים רגשי. מהמאה ה־19 ועד היום חמאת הבוטנים עברה דרך ארוכה, אבל נשארה אחד החומרים היציבים והאהובים בעולם.